לחץ להגדלה
אילן בתרגיל
לחץ להגדלה
אילן בחתונתו
לתמונות נוספות באלבום לחץ כאן
זיוה שמעיה-ישראל הדליק/ה נר לזכרו ב-08/05/2019: "הכאב כל כך גדול. הגעגועים לא מרפים.".
 
זיוה שמעיה-ישראל הדליק/ה נר לזכרו ב-08/05/2019: "הכאב כל כך גדול. הגעגועים לא מרפים.".
 
לנרות זיכרון נוספים לחץ כאן
להדלקת נר לזכר אילן שמעיה, אנא מלא את הטופס הבא:
שם פרטי:
שם משפחה:
תוכן: (עד 120 תווים)
הדלק
נקה
לשליחת הודעה למכריך על אתר לזכר אילן שמעיה, אנא מלא כאן את כתובות הדוא"ל שלהם:
שלח
נקה
אם ברצונך לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שאתר זה מתעדכן, לחץ כאן
אילן - מאחותך תמר / תמר שור (אחות)
אח היה לי ואיננו. כרעם בלתי צפוי, הידיעה מטילה תדהמה עלינו. המוח אינו רוצה להאמין, צובט צביטה ארוכה בגרון ומשרה דיכאון בכל האברים. העיניים כואבות ומתנפחות מרוב בכי. דמותך הזקופה עומדת לנגד עיני ואינני קולטת שאתה, אילן, אחי הקטן, אינך...
כה אהבת את החיים, המשפחה, האישה...
אילן נפל....
העיניים זולגות והלב ממאן לקלוט. הוא איננו...
הלב צועק...  אילן, האם באמת לא תחזור אלינו?

ילדותך -
נולדת, ובן 8 ימים, אחי הגדול שמעון, היה צריך להגיע מהמחנה שלו לברית שלך. בדרך לירושלים מצא את מותו. אמא ישב באבל, ואתה, אילן התינוק, שוכב בצד, מי יטפל בך? הייתי אז נערה בת 16 לקחתי את היזמה לידי והפכתי לאם לתקופה קצרה. ילדותך זכורה לי לטובה, אמנם שובב גדול היית, נחבלת מספר פעמים, אך תמיד התגברת וקמת.
בגיל 10 באת לקיבוץ אשדות יעקב בו התגוררתי. למדת שם עד גיל 14. 4 שנים תמימות צמוד לילדי הגר ויריב, כאחד מבני המשפחה. תמיד אמרתי שיש לי 3 ילדים. אהבת לעבוד בשדה, אהבת את הטבע, לטייל. עדינות וטוהר לב התמזגו בך. וכמובן שילבת את הלימודים בעבודה בכדור סל ובשחייה.
בגיל 14 חזרת לבית אמא ואבא בירושלים והתחלת ללמו בבי"ס תיכון מקצועי, ובסיומו התגייסת והשתלבת יפה בצבא. עברת קורס קצינים והמשכת בשירות קבע. בשיחות משותפות שהיו לנו אמרת תמיד שאתה רוצה לגור בכפר, בחיק הטבע ולהשתלב בעבודת המשק ולא ראית את עתידך בצבא.
אך לא הספקת. נגדעת בדמי ימיך. צירוף מקרים  - נפלת ביום שמחת תורה שבו נפל גם אחי הגדול שמעון לפני 24 שנים. אהה, אילן! הצטרפת לשמעון שגם הוא לא הספיק לטעום את טעם החיים.

אחותך תמר
לאילן - מאחיך ראובן / ראובן שמעיה (אח)

סרן אילן שמעיה ז"ל 
נולד - 6 אוקטובר 1949
נפל - 18 אוקטובר 1973, במלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום, עת שירת כסגן מפקד פלוגת קשר בחטיבה 460, בעת נסיונו לחלץ חייל פצוע תחת הפגזה קשה של קטיושות לקראת חציית תעלת סואץ.


אילן
(מתוך חוברת זיכרון שנכתבה לאחר נפילתו)

קשה, קשה לכתוב על אח שנפל. קשה גם להאמין. קשה היה לעכל את הידיעה המרה שהותירה אותנו המומים. אינך יודע מה לכתוב קודם, מה לכתוב וכיצד לנסח. יהא זה ביטוי  בכתב של חלק מהרהורים ומחשבות לזכרך אילן שחולפים בראשי מאז נפילתך.
החל מהיותי בגיל 4 (זה הפרש השנים בינינו), זוכר אני אותך, אילן, בטקס הכנסתך לברית. טקס צנוע, שנערך בבית הכנסת בנוכחות מניין אנשים. התמונה הזכורה לי נשקפת מבעד לסבכת העץ המבדילה בין עזרת הנשים לאולם התפילה וסבתא מלכה מביטה לעבר מושבו של אבא בבית הכנסת - שם נערך טקס הברית.
אילן, גדלת ונתגלית כילד שובב, סרבן ומתולתל. בן זקונים של המשפחה, שגדל בצל נפילתו של שמעון אחינו הבכור ביום בו נערכה בריתו של אילן. מספר נסיונות ביקור בגן הילדים, בו שהינו גם אני ואחותי התאומה דליה, נכשלו. אתה סרבת ללכת לשם.
עד גיל 9, שאז עברת לקיבוץ אשדות יעקב, אל אחותנו תמר, היית ילד עקשן אך אי אפשר היה לכעוס עליך. צלקות על פניך וגופך החרותות בזכרוני הן מתקופה זו. צלקת קשתית שעטרה את עינך נוצרה בעת שנפלת וראשך פגע בקצה המדרכה בכניסה לביתנו, וברבות הימים נטשטשה במקצת בשל קמטי החיוך האופייניים לך בשתי זוויות עיניך. חותם צלקתי אחר, כעדות לאופייך השובבני, נותר על שריר זרועך. הפעם במרחק גדול מהבית החלטת ללכת על גדר אבן, שעליה היתה מוצבת שבכת ברזל שקצותיה מחודדים. מעדת וזרועך נתקעה באחד השפודים והשאירה בה חותם למזכרת.

מפצעך האחרון לא קמת, והצלקת חרותה הפעם בנפשות כולנו.

שהותך במשך חמש שנים באשדות יעקב תרמה לך רבות. הוכנסת למסגרת מעוצבת ותקינה. אך ניכר בך חסרון חמימות הבית וההורים. לכן אהבת כל כך את החגים והחופשות, בהם היית מגיע הביתה ושמחתך הדביקה את האחרים בבית.
בתקופת התבגרות, עם חזרתך מהקיבוץ, תקופת לימודיך בבית הספר המקצועי עד לגיוס, ניכרה ועוצבה דמותך, כפי שכולם הכירוה לאחר מכן - שקדן, חרוץ, מסודר, מוכן לעזור לאחרים, פשוט בהליכותיך ובעל יושר אישי רב, חביב ואהוד על כולם. בתקופה זו ליויתי אותך בכל צעדיך ועקבתי, כאח בוגר,  אחר שלבי התפתחותך ועיצוב אופיך וסייעתי לך רבות בלימודים. עד היום אני זוכר בחום ובגעגועים תקופה זו, בה היינו קרובים זה לזה, למדנו, שוחחנו וישנו יחד בחדר אחד וסייענו זה לזה בכל עיסוק ודבר.
הצטיינת במלאכת יד ואהבת לעסוק בכך ובתקופה זו יצרת, אספת וארגנת דברים רבים בבית ומחוצה לו בפעילותך החברתית והספורטיבית.
בשירותך הצבאי, בחיל הקשר, מצאת את עצמך. התחלת לפלס את הדרך בחיים ועשית זאת בהצלחה מרובה. החלת לבנות את ביתך ואת חייך עם זיוה. אך זה התחיל וכבר נגדע באיבו, התחלת ולא זכית לסיים את מלאכת חייך העיקרית.
מעולם לא ידעתי כאב נפשי עמוק וגדול כפי שידעתי עת קיבלתי את הידיעה על נפילתך.חוסר האמונה שלי הניעני לאמת את הידיעה ועימה חשך עלי עולמי. רק אז הבינותי מלוא משמעות ביטוי זה - אילן איננו. מעולם לא ידעתי כי אהיה מסוגל לבכות ולהתייפח ללא אפשרות ריסון עצמי בתקופה מרה זו.
לאחר מותך אפפה אותנו קהות חושים מסויימת. כאב וצער עמוק מפלחים את לבנו מידי פעם, עם היתקלות או מגע בחפץ שלך או בכל עת שדמותך עולה בזכרוננו, ורבים הדברים המזכירים אותך אילן, בתמונה מחייכת (ותמיד חייכת), בדבר שעשית או סייעת לעשותו, בהורים ובזיוה שנפגעו כה עמוקות, שאין מילים לתאר את צערם וכאבם.

ראובן



לאילן - מאחותך אסתי / אסתר יהלומי (אחות)

אחי אילן – אסתר


למרות המתח שנתלווה לימי האפילה והדאגה המכרסמת בימים הראשונים של המלחמה, דחקתי את המחשבות ולא נתתי דעתי שהגורל יתאכזר אלינו בצורה שכזאת. היתה מן "שלווה" שבשגרה, עוד ערב של האזנה ומעקב אחר המתרחש – אך שלווה זו נקרעה לגזרים עת דפק אדם זר בדלת... לבי דפק, הוא נכנס בצעד מהסס ושאל אם אני אחות של אילן – נחרדתי, - אילן נפל הוא אמר. רעד התפשט בכל גופי וכרך צווארי עד מחנק – לא יכול להיות! זעקתי, אתה בודאי טועה.


הרהור של אימה עבר בי: מה יהיה על ההורים, איך אשאב את הכוח לבשר להם את בשורת השכול, כי בנם, בן הזקונים האהוב, אילן, איננו עוד. והם הרי כבר הורים שכולים ממלחמת השחרור, בנם בכורם שמעון נהרג ביום הברית של אילן והוא בן 21 בלבד.


היה זה לילה של סיוטים ואימה לבאות, לילה שלא יישכח.


כן, היתה זו מלחמה אכזרית. הם פגעו בו וגדעו את חייו של האילן הצעיר. יום הולדתו חל ביום בו פרצה המלחמה, ב- 6 לאוקטובר מלאו לו 24 שנים. רק שנים עשר יום הספיק לשחק במלחמה ואש, וכרע בחולות המדבר הארור עת מיהר לחץ חבר שנפגע. כזה היה תמיד. מתנדב ומבצע כל משימה בצורה האופיינית לו, בלי היסוס ובלי פקפוקים.


וכאן התגלה בכל שיעור קומתו, בכל עוז נפשו והוד נשמתו שתהיה צרורה בצרור החיים.


לו ידענו מה צופן העתיד – היינו מונעים מנו את ההליכה לקרב. אבל הוא, כמו כולם, חדור ברוח הנעורים הנצחיים, היה בודאי פוטר אותנו ב- שטויות, אין מה לדאוג.


תמיד אצה לו הדרך ורצה עוד להספיק ולהתקדם, לכבוש, להתחתן ולבנות עתיד עם ילדים שכה אהב, אישה ובית חם. אכזבות פה ושם הוא ספג, אך הן לא נגעו בו, כי הוא לא התייחס אליהן. כמה אהב את החיים. תמיד היה מקרין חום סביבו עם החיוך הנפלא והקומה זקופה. הרבה עידוד שאבו ממנו ההורים והיתה זו שנה אחרונה שהגענו, כל המשפחה, אחים ואחיות, לשיא האושר והשלווה, לה יכולנו לצפות. הכל התנהל על מי מנוחות. אך האם ישנו אושר מתמשך בעולמנו זה? כיצד יתכן....?


המהלומה באה כרעם ביום בהיר. היתה בנו יד הגורל האכזרי אשר בא לזעזע ולשנות את חיינו. מעתה, כל שמחה שלנו וכל חיוך שנעלה יהיה מהול בעצב חותך כי אילן איננו איתנו. קשה, קשה עד מאד להשלים עם הרעיון ולו אפילו לרגע קט, שאילן איננו, שלא נראה אותו עוד במשובתו ועליצותו.


אומרים, כי צריך להמשיך לחיות, אך מה טעם בחיים שצלקות מחרתו בהם, אומרים, כי חיים אנו בזכות ובחסד של המוות, וחיינו הם גם חייהם של אלו שנפלו. הלב מתפלץ על אובדן של דור שלם של צעירים גיבורים אשר חסמו בגופם אויב מתנכל ואכזר והגנו עלינו.


כולי תפילה לאלוהים – נקום דמו ודם אלה שנפלו בכל המלחמות שנכפו עלינו. ולוואי ויהיו אלו קורבנותינו האחרונים עלי אדמות.


 


הוא היה בן זקונים


להורים זקנים,


היה גבוה ונעים,


אך את חם ליבו שחילק לכולם


שיסע פגז בלי חוקים.


הוא ידע לאן הלך,


אנו – לעולם לא נדע.


הוא ידע לאן הלך,


הוא נפצע וגנח,


ובחולות המדבר נשמתו נפח,


תהא נפשו צרורה בצרור החיים.


 


אחותך אסתר


 


 

לאילן מאחותך דליה / דליה קהלני (אחות)

לבי בוכה וזועק על הבחורים שהלכו ואינם עוד איתנו. אילן, אחי, וחבריו שנפלו במלחמת יום הכיפורים.


דמותו של אילן מופיעה לנגד עיני רוב הזמן, ובמיוחד בלילה והכאב הוא חד מאד.


אילן, בן הזקונים של המשפחה, בן טיפוחנו, הרי כולנו היינו לו כאמהות קטנות, אהבנו אותו, טיפחנו אותו ופינקנו אותו.


אני זוכרת את ימי ילדותנו. שחקנו יפה, בלי מריבות. אהבתי אותו מאד. לעיתים הייתי מחבקת אותו חזק חזק ואומרת לו: (הייתי בת 8 לערך) "אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר בעולם". והוא, בן 4 היה מאושר כל כך. תמיד ידע שאני אוהבת אותו.


כשגדלנו למד בקיבוץ מספר שנים. התגעגעתי אליו מאד והשתדלנו לבקר אותו כמה שאפשר.


כל ביקור שלו בבית היה גורם שמחה רבה. שמחנו כשחזר סוף סוף לירושלים הביתה להמשך לימודים.


ראובן, אחי התאום, ואילן היו ישובים ומשוחחים ארוכות. אם זה על הלימודים ואם זה על החיים עצמם. היה נעים לראותם יחד, הם, שני הגברים של המשפחה.


כשאילן היקר התגייס כבר הייתי נשואה ושמחתי כל כך כשהיה מבקר אצלנו לעיתים. הייתי מכינה לו את המאכלים האהובים עליו, ובבוקר עת השכים לקום, תמיד השאיר לי פתק תודה על השולחן. כמובן שלא רציתי שיודה לי כי ההנאה היתה שלי. אך הפתק הקטן הוכיח את התחשבותו בזולת ואת אצילות נפשו.


נוגע ללב היה לראות כיצד הוא מעריך את אבא ואמא ומכבד אותם. היה עוזר להם רבות ומקדיש להם תשומת לב רבה ואהבה. כשהכיר את זיוה, אשתו לעתיד, ידעתי שזה משהו רציני, ובליבי איחלתי להם כל טוב ואושר. זיוה מצאה חן בעיני כולנו, בעלת נפש טובה וידי זהב. כמה מצער שלא זכה לחיות איתה שנים רבות באושר.


אין היקר, דמותך מלווה אותי בכל אשר אלך. אי אפשר לשכוח אותך, את החיוך הדק שהיה מאיר את פניך. כשבאנו לירושלים, היית מקדם את פנינו בקריאות אהלן חמימות ומשתעשע עם דרור וורדית הקטנים.


כשטיילנו יחד בירושלים גילית בך חוש מיוחד ליופי. תמיד ידעת לבחור במקומות היפים ביותר ובדברים היפים, ידעת ליהנות ממוסיקה, אהבת לשיר ולרקוד, אהבת את החיים אבל אלה נגזלו ממך באכזריות. לעיתים אני משלה את עצמי שזה רק חלום מחריד, או שיבואו אנשים ויאמרו לנו שקרתה טעות מצערת ואתה תחזור בקרוב, אבל המציאות, האמת המרה טופחת ומצליפה בי ללא רחם ומזעזעת את נשמתי עד היסוד.


אני מתגעגעת אליך, אילן, אבל הגעגועים מלווים בכאב לב חד ועמוק שאינו מרפה, אינו רוצה להרפות. אני יודעת ששוב לא אראה אותך יותר.


אחותך האוהבת דליה

לאילן - מהגר / הגר שור (בת אחות)

אילן נפל, נגדע בדמי ימיו. נגדע והותיר שורשים כואבים ופצועים. אין מרפא לאותם שורשים.


אילן, רציתי להעלות את דמותך על הנייר אך הנייר פשוט מדי. רציתי לספר – שידעו כולם, שהיית מעל ומעבר לרבים אחרים, אך המילים קטנות מדי. מתגמדות ומאבדות מערכן.


הדמעות חונקות את הגרון. הלב איננו מעכל. אפילו היום לאחר כמה חודשים עדיין מחכים לך.


מתמיד היית הטוב ביותר. זכורני, לפני שנים באשדות היית לנו כאח בכור. אף פעם לא הצקת ולא רבת איתנו. אתה שלמדת פטנטים למיניהם, בסבלנות ובהתמדה למדת כל משחק חדש שהובא הביתה למרות שאנו הקטנים לא גילינו הבנה מרובה. תמיד היתה לך הסבלנות לדברים קטנים ופשוטים, לימדת אותנו להכין מטעמים לארוחת ארבע, לימדת אותנו לקרוא ספרים לא לנו ואיך להצליח במשחקים בלי להתאמץ.


אילן, מאז שאינך – הכל שונה. התייחסות לדברים היא שונה. מסך של עצב מפריד בינינו לבין העולם החיצון. כל פינה וחפץ רוויים זכרונות שצובטים את הלב.


אילן,  אין בכוחה של החוברת לשקף את דמותך, אך היא משקפת את הכאב הנורא, את פצענו הפעור על אובדנך. איבדנו אדם נפלא ואהוב על הכל. אדם שאין רבים כמותו. בחייו ובמותו יהיה סמל לילדו ולכל איש בארץ.


מסירותך והקרבתך ראויים להערצה. לעולם לא נשכח את החיוך, את מאור הפנים והרצון לעזור לכל אחד בכל הזדמנות.


אילן, לעולם לעולם נזכור אותך ולאורה של דמותך נחנך את ילדינו.


בת אחותך הגר

עוד סתיו בפתח / זיוה שמעיה ישראל (אלמנתו)
אילן אהובי!                                                              20.9.2018                                                                                   הסתיו בפתח. עננים רבים משייטים בשמיים ועוברים ממקום למקום. הרוח מסיעה אותם ומשנה את כיוונם וצורתם. כל הסימנים הנוספים יגיעו כמו כל שנה משך 45 שנה מיום נפילתך. הסתיו ליווה את שנינו כזוג מעט שנים, אך הזכרונות קיימים וחיים.             אני כל כך מתגעגעת אליך. איש לא יכול להבין ולהכיר בכך. איש לא יכול להבין איזו וכמה אהבה היתה בינינו.                               מנסה ל"פרק" את תקופת היכרותנו מרגע פגישתנו ועד נפילתך לקטעים קצרים וקטנים. כמה אהבה התגלתה דווקא בפרטים הקטנים. בפרטים של היום יום, אלו חיברו בינינו. פרטים שנתנו תחושת בטחון אחד לשני שאני שלך ואתה שלי, שגרמו לנו להרגיש מוגנים.                                                                                                                                                                      מתגעגעת לימים שהיינו ביחד, שנסענו לבקר משפחה וחברים. נסענו לים. היינו מתנתקים מחיי היום יום ודיברנו על כל מיני נושאים. געגועים לאותם רגעים בהם הקשבנו ברוב קשב אחד לשני. לרגעים בהם היית רק איתי ורק שלי. מתגעגעת לחברות הקסומה שהיתה בינינו. לדאגה ולפינוק שהרעפת עלי. לתקופה הקצרה בה השתדלנו לחיות כמשפחה מאושרת. לערבי השבת ולשירי השבת שאהבת ונהגת לשיר ולשבתות שהיינו יחד. כל זכרון טמון ב"פרק" קצר מחיינו וטמון עמוק עמוק בראשי ובליבי. מי האמין שאצטרך לנצור כל זכרון  איתך?                                                                                                                              נותר לי געגוע כואב אליך ועם הגעגוע הכואב נמצאת  האהבה שכל כך מילאה אותנו וכל כך חסרה לי.  מתגעגעת כל כך לחיבוק האוהב שלך, לחיבוק החם שלך כשפרשת את זרועותיך הארוכות והיית מקיף אותי ומחבקני חזק חזק. יחד עם חוזק החיבוק כמה עדינות והכלה היו בחיבוק הזה. כמה אהבה.                                                                                                                     אומרים, כי הזמן הוא המרפא הטוב ביותר. אצלי נראה כי הזמן עצר מלכת או שאני חוזרת לאחור. אני מתגעגעת כל כך. אוהבת כל כך.                                                                             וכשהסתיו בפתח, אני יודעת מה מגיע. יודעת איזה תחושות מציפות אותי, אילו רגשות ובאיזו עוצמה הכל מלווה אותי. יודעת שהסתיו עבורי הוא "סימניה" לכל מה שהיה בינינו למשך כל חיי. כל כך אוהבת וחסרה אותך.

כותבת לאילן / זיוה ישראל (אשתו-אלמנתו)   לקריאה  
לכבודך / זיוה ישראל (אשתו-אלמנתו)   לקריאה  
דברים לזכרו של אילן כפי שנמסרו ע"י מפקדו בעת המלחמה קצין הקשר החטיבתי יחיאל שחר במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים / ראובן שמעיה (אח)   לקריאה  
שוב כותבת / זיוה שמעיה (אשתו)   לקריאה  
דברים אל אילן / זיוה ישראל (רעייתו)   לקריאה  
לזיוה (מתוך חוברת לזכרו) / אביגדור קהלני (גיס)   לקריאה  
אילן היקר. / עדי זהיר   לקריאה  
מחשבות על אילן / ענבל זהיר (בת אחות)   לקריאה  
זכרונות של ילד מדוד אילן / ברק יהלומי (בן אחות)   לקריאה  
אילן יקר - אתה בלבנו לעד / עידו ולוסי יורם (בן אחות)   לקריאה  
לא אשכח..... / ענבל זהיר (בת אחותך)   לקריאה  
אילן / שירלי יהלומי (בת אחות)   לקריאה  
לאילן אחי הצעיר. / יונה יורם (אחות הבכירה)   לקריאה  
Your name like your spirit with us forever / kfir segev (my uncle)   לקריאה  
עדיין לא שוכחים אותך אילן / דגנית קריב (בת אחותך)   לקריאה  
להוספת דברים לזכרו לחץ כאן 
שם פרטי:
שם משפחה:
חיפוש מתקדם
דף הבית |  יצירת אתר זיכרון |  מידע לאבלים ולמנחמים |  אודות "עד עולם" |  תקנון |  צור קשר |  כל אתרי ההנצחה
כל הזכויות שמורות ©